​

 

בפעם הראשונה שחזרתי משהות בת כשבוע אצל האמיש לא הצלחתי לחזור לציביליזציה. במשך כמה דקות הדלקתי וכיביתי את האור, לא מאמינה שזה כל כך פשוט. כשפתחתי את המקרר מצמצתי בעינים – אור? בתוך מקרר? ואז הפעלתי מכונת כביסה. עמדתי לידה והשתאיתי. מי חשב על הרעיון הגאוני הזה? לוחצים על כפתור והכביסה מכובסת? איך באמת זה קורה? אבל תוך כמה ימים הכל השתנה. הלחץ, המתח, המיילים של הסטודנטים, השאלות שצריך לענות, האנשים שמתקשרים ומחכים שתעני. וחזרתי להיות "מחוברת".

 

ושוב נסעתי אליהם. ושוב ראיתי איך כל סדר העדיפויות משתנה כשאין לך טלפון בבית. כשאת צריכה לצאת החוצה כדי להתקשר. כאשר התחילו הטלפונים באמריקה, עזבו 10% מהאמיש את הקהילה, כי לא עמדו באיסור על חיבור לטלפון. עד שנות השישים האמיש השתמשו בטלפון בחנויות או אצל שכנים, רק למצבי חירום. אבל לעיתים מצבי החירום הפכו לאסונות, כאשר עד שהם הגיעו לטלפון כבר היה מאוחר מדי...

 

מאז הפשרה היא שטלפון מותר רק מחוץ לבית. באחד מבניני החווה נמצא מכשיר טלפון פשוט. מעצבן לצאת כדי להתקשר. מעצבן לשמוע הודעות כדי לדעת מי חיפש אותך. ובעיקר עצבן אותי בזבוז הזמן – אני יכולה לשטוף כלים, לתלות כביסה ולעשות אלף דברים תוך כדי טלפון – והיא יושבת שם ומנסה לסגור מהר דברים, אבל המטבח מחכה...

 

ואז חשבתי על מספר הפעמים שהטלפון צלצל כשהייתי עם הילדים, או כשחשבתי על משהו, או כשעשיתי משהו. והצלצול המעצבן הזה לכאורה אמר לי שאני חייבת לענות. עכשיו. כי מישהו מחכה. והילדים שמחכים? והמחשבה שמחכה? מדוע תמיד הטלפון יותר דחוף? ועשיתי שינוי. מובנה. אין טלפון. הוא מנותק בזמן ארוחות משפחתיות. הפוך ושקט כשאני עובדת. כי יש סדרי עדיפויות בחיים.

 

מכונת הכביסה אצל האמיש החזירה אותי לעולם של שאלות וערכים. בפעם הראשונה שכיבסתי יחד עם האשה מהאמיש חשבתי שאני הולכת להשתגע. שלוש-ארבע שעות של עבודה כל יומיים. "מכונה" שהיא בעצם שלוש גיגיות, שבאחת מהן יש מערבל ומים עם סבון, בשניה מים נקיים, והשלישית ריקה – קולטת את הכביסה ה"נקיה". חוץ מזה הכל בידים. ואז עוד צריך לתלות הכל בחוץ. וקר ושלג וכביסה של שבעה ילדים זה לא משהו זניח. תוך כדי סחיטת הכביסה אמרתי לה: "את יודעת, טרגט (חנות אמריקאית ענקית) קרובה לכאן. יש שם מכונות כביסה ממש זולות. אני יכולה להסיע אותך, ומחר כבר לא תצטרכי לעבוד כל כך קשה! את כל כך עייפה, ובמכונה שיש לי בבית רק לוחצים על הכפתור... שלא נדבר על המייבש". היא חייכה אלי חיוך עייף: "אני יודעת, רבקה. אבל אם תהיה לי מכונת כביסה חשמלית, כבר לא אהיה יותר אמיש".

 

נעתקו מילותי. הרי גם לי מישהו יכול לומר שחבל על כל הזמן שאני משקיעה בתפילות, בהליכה ובשהות בבית הכנסת בשבתות וחגים. חבל על המאמצים של השגת והכנת אוכל כשר. יש עולם אחר בחוץ, והוא פשוט הרבה יותר... מאז אני בוחנת שוב ושוב את הערכים שלי. כל אחד בפני עצמו, וגם את הסולם. מה יותר חשוב ממה? עם מה אפשר להתמודד יותר בקלות ומה יותר קשה?

 

הייתי שם פעם בקיץ. המארחת שלי לא הרגישה טוב ויצאתי אל השדה לקטוף אפונים. זה היה ממש סיוט. בשונה מתותים שקוטפים בזחילה, או מאוכמניות שאפשר לשבת בישיבה מזרחית וכל פעם לעבור כשסיימת שיח, אפונים קוטפים בגב כפוף. הם ירוקים, כמו השיח שעליהם הם צומחים (שוב, בשונה מתותים ואוכמניות). השמש קופחת על הגב והראש, הזעה נוזלת מכל מקום, ושקט גמור מסביב. כמעט רצתי הביתה להביא את הטלפון החכם כדי לשמוע מוזיקה, אפילו באוזניות – אף אחד לא יראה... אבל החלטתי להזדהות עם האמיש עד הסוף. לראות מה זה לקטוף אפונים בבדידות, בקושי, בשמש. ומצאתי את עצמי שואלת שאלות שלא שאלתי קודם. למה אני שומרת מצוות? ולמה בדת הזו ולא אחרת? וחוזרת שוב ושוב לסולם הערכים שלי. אם היתה לי בחירה בין לחיות ללא חשמל וללא מחשבים, אבל היה מותר לי לאכול הכל – כמו האמיש - במה הייתי בוחרת? אפשר בכלל לשאול שאלה כזו?

 

כשחזרתי עם דליי האפונים סיפרתי למשפחה על המחשבות שלי. "במה היית בוחרת?" הם שאלו. והוסיפו: "אוי, הדת שלך כל כך קשה... והאוכל הכשר הזה..." "אבל לי יש מחשב, ואינטרנט!" עניתי להם. ברור שהייתי בוחרת בזה...הם טענו שמחשב ואינטרנט אלו דברים שוליים מאוד בחיים, וכמו שפעם הסתדרו בלעדיהם, אפשר גם היום. וחשבתי לעצמי בכנות שכל אחד בוחר את מה שהוא מכיר. ושהרבה ממה שאני עושה נובע מהחינוך שלי. ועם כל הביקורתיות שלי, קשה לי לערער על מושגי היסוד של חיי.

 

הסתכלתי מסביב – על רהיטי העץ הכהים, על השדות הפרוסים מול הבית, על חיות החווה, על האנשים והנשים הלבושים בצניעות. יושבים ואוכלים את ארוחתם. אור חלש של מנורה עם בטריה. אין חשמל, אין טלפון, אין סלולרי חכם, אין מסכים. אנשים יושבים בשקט ליד שולחן ושואלים כל אחד "איך היה היום שלך?".

וקינאתי. פשוט קינאתי.