הסדרה 'מראה שחורה' שחזרה החודש לעונתה השלישית היא חלק מתופעה רחבה שבה מנסים יוצרים שונים לחזות מה יקרה בעתיד. טקסטים, הדמיות ממוחשבות וסרטונים מתיימרים להציג לנו בדיוק רב את הטכנולוגיה שתהיה בעולם בעוד מספר לא מבוטל של שנים. את קהילת המשחזרים מעניין בדיוק ההפך, הם מנסים למצוא את חוויית המשתמש המדוייקת של נוצרי שבא לארץ ישראל כחלק ממסעות הצלב בשלהי המאה ה-12, למשל, ואז לשחזר את החוויה הזאת בצורה קרובה למקור ככל הניתן.

"ההיכרות שלי עם השחזור התחילה בזכות משחקי התפקידים החיים", מספרת טל, סטודנטית לארכיאולוגיה מאיזור השרון, שנהגה להשתתף במשחקי תפקידים חיים – בהם השחקנים מגלמים דמויות בתרחיש קבוע מראש "למשחקי התפקידים החיים יש נטיה לעסוק בתקופות היסטוריות, נניח מלחמת צרפת גרמניה. אז אנחנו מתחילים לחפש תלבושות מתאימות. ככל שחוקרים יותר, מבינים יותר מה נכון ומה לא, ולאט לאט נוטים יותר ויותר לרצות לשחק במה שהיה אמיתי, מה שבאמת באמת מייצג את החוויה ולא איזושהיא פנטזיה שלנו על איך דברים נראו".

טל נחשפה לראשונה לקהילת המשחזרים בפסטיבל 'אייקון' לפני חמש שנים. "לאותו פסטיבל הגיע אביר, פשוטו כמשמעו. אביר במובן הכי מכוער ולא רומנטי של המילה", היא צוחקת, "הוא לבש שריון מתכת מלא, על כל עשרים ומשהו הקילו, וחילק פלאיירים של פסטיבל אבירי ירושלים. האביר אמר לי לבוא לפסטיבל ואני הייתי אז ילדה טובה בת 19", היא אומרת בחיוך, "אמרו לי לבוא אז באתי. הפסטיבל מאוד גדול, הוא מגיע לאלף איש ביום. בסיום המופע נשארתי ונפגשתי עם המציגים" היא נזכרת בהיכרות הראשונה שלה עם המשחזרים, "הם הראו לי את החרבות ואת הציוד שלהם".

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מאז אותו מפגש ראשון הספיקה טל לקחת חלק במועדוני שחזור שונים ואפילו להגשים את הפנטזיה האולטימטיבית ולצאת עם אביר. "זה לא זוהר כמו שזה נשמע", היא ממהרת להסביר, "בארץ – בשונה מבאירופה - הם לא רוכבים על סוסים".

מועדוני השחזור בארץ מונים כמה עשרות משחזרים, הם מחולקים לפי אזורים גיאוגרפיים, ותחומי השחזור שלהם שונים זה מזה. האבירים שפגשה טל משתייכים למועדון ששם דגש על ספורט היסטורי – קרבות אבירים שהתרחשו בסוף המאה ה-14 בין צרפת לגרמניה. הלוחמים עוטים שריון תואם-תקופה שמתחתיו ריפוד, ונלחמים זה בזה בחרבות שהוקהו לצורך הקרב. "השריון סופג מכות, הוא מתעקם ואז לוקחים פטיש ומחזירים אותו למקום. אבל דקירה יכולה לחדור את השריון ואת זה אנחנו לא רוצים", מסבירה טל.

אחת לשנה נוסעים חברי המועדון לאירופה ומשתתפים ב"קרב האומות" - תחרות בינלאומית של משחזרי קרבות אבירים. "הנבחרת הישראלית נמצאת תמיד באמצע מבחינת הישגים. רוסיה לוקחת כמעט תמיד את שני המקומות הראשונים, ואחריה אוקראיניה ובלארוס. זה ככה כבר שנים בטורניר, וזה נובע מזה שהם מקצועיים. שם המדינה מממנת אותם ואין להם שום עבודה אחרת". מדינת ישראל עוזרת במימון? "לא. המדינה כאן בקושי מממנת קפיצה לגובה", היא צוחקת, "אז את זה? ספורט איזוטרי שאף אחד לא רוצה לראות?" אמנם דקירה בחרב חדה אסורה, אולם הקרבות מתנהלים בצורה ברוטאלית שלרוב גורמת לפגיעות בגוף. "יש אחד מהמועדון של חיפה שבאופן קבוע שובר את העצם של האף, כי הוא אוהב סוג מסויים שלא מגן מספק טוב על האף. בכל פעם שאני פוגשת אותו האף במקום אחר. בפעם האחרונה שראיתי אותו אמרתי לו: 'אמיר, אתה נראה יוצא מן הכלל כי מישהו סידר לך לשם שינוי את האף יפה"'.

 

מועדון אחר, שהתפצל מתוך מועדון האבירים עוסק ב'הארד קור שחזור', כפי שמכנה זאת טל. "אני לא מזלזלת בכל הטווח, אבל זה ההארדקור. שמים לב לכל הפרטים. הם שמים דגש על הבגדים שלהם. זה אומר לנעול את הנעליים הנכונות שתפורות בצורה הנכונה מעור שמעובד בצורה הנכונה ושנצבע בטכניקה הנכונה. הם לבושים בבגדים הנכונים שעשויים מהבדים הנכונים. אני עוזרת להם במחקר", מספרת טל, שסיימה שנתיים של לימודי ארכיאולוגיה ותולדות האומנות, "עד רמת סוג האריגה של הבד. בעולם אידיאלי היינו קונים בד ארוג בעבודת יד מחוטים שנטוו בעבודת יד מצמר של כבשים מהסוג הנכון - כי היום זה מהסוג המבוית. אנחנו מכירים את סוגי האוכל. מה בישלו, מה היו הירקות ואיזה ביות הם עברו מאז. האוהלים נכונים עד רמת החבלים שלהם. האירוע הכי גדול של המועדון הזה הוא שחזור הקרב על קרני חיטין".

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

                                                           טל בלבוש משוחזר. צילום: נטלי פלנט

קרב קרני חיטין התרחש ב1187 סמוך לטבריה, ובו נחל צלאח א-דין ניצחון על הצלבנים. המוסלמים בראשות צלאח א-דין ישבו בטבריה והצלבנים חנו בציפורי, עד שהחליטו ללכת אל המוסלמים – מסלול באורך 26 קילומטר שנמשך שני ימים, ואותו משחזרת קהילת המשחזרים הישראלית בכל קיץ, לאירוע מצטרפים גם משחזרים ממקומות אחרים בעולם.

"אנחנו הולכים 20 ק"מ ביום הראשון בחום די קשה ובבגדים היסטוריים. ככל שהשחזור יותר מדוייק, אנחנו יותר מבינים למה בגדים הם כמו שהם, השנה הייתי עם גרביים לא היסטוריים וזאת הייתה טעות, הגרביים שלי אספו הרבה קוצים. הגרביים ההיסטוריים שלי הם מצמר דחוס שלא כל כך אוסף קוצים. מה כוללים הבגדים ההיסטוריים שלבשת? נראה לי שאני אמורה להיות בלי תחתונים אבל אני לובשת תחתוני גברים שהם עד הברכיים, כדי שיהיה לי נוח ללכת, אני והרעיונות המודרניים שלי", היא צוחקת, "גרביים, שתי שמלות - השמלה הראשונה היא מעין גופיה. אורך מלא, בלי מחשוף, מקסי, והשמלה השניה היא צבעונית. הן קצת צמודות סביב פרק כף היד, לפעמים יש כפתורים כדי שתוכלי להפשיל את השרוולים. יש לי מטפחת סביב הראש. יש דגם שנראה כאילו יש לך כאב שיניים, אבל אני יותר אוהבת דגם שמזכיר את מה שהמוסלמיות עוטות, שמשאיר עיגול סביב הפנים, ועל זה יש מטפחת נוספת שמזכירה קצת את המטפחת של הנזירות".

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

                                                                       שחזור קרב קרני חיטין         

בערבי האירועים מלמדים המשחזרים זה את זה מיומנויות שונות, כמו תפירת נעלי עור, אריגה בנול ואפיית לחם. אני שואלת את טל מה אכלו הצלבנים במסע שלהם לקרני חיטין, והיא שומרת על תדמית החוקרת המעמיקה ומספרת לי איזה מזון היה בארץ בסוף המאה ה-12. "היו בננות, לא ממש כמו הבננות של היום. היו כמובן שבעת המינים וכל מה שמוזכר בתנ"ך, היו לימונים.  גזר אז היה לבן, היו חסות, היו כרובים. נשארו עדויות למה שאכלו בבתי תמחוי של הטמפלרים, שזה אוכל שונה מהאוכל היומיומי, הם השתדלו לתת דברים יותר טובים. הם אכלו דברים ממש מוזרים בחלקם הם אהבו אוכל צבעוני הם צבעו בסיגליות לפעמים את האוכל, הם אוכלים דברים מוזרים מבושלים בחלב, לפעמים חלב שקדים. למשל דייסה מתוקה של חלב אורז ועוף הייתה מוגשת אצל הטמפלרים לחולים".

 

ומה אתם אוכלים בשחזור קרב קרני חיטין? "אנחנו אוכלים נזיד עדשים. בקר לא היה נפוץ אז, היה נפוץ יותר הצאן. אם ציפורים אז ציפורי ציד ואסיף, כמו שלוים. לא תרנגולות, כן טווסים, אווזים". היא חושבת לרגע ומסגירה את הסוד, "האמת שאנחנו פשוט אוכלים מה שידינו משגת", היא מגלה וצוחקת. "לכן זה בדרך כלל נתח של בשר כלשהו ונזיד עדשים. במהלך המסע אנחנו אוכלים אגוזים, קצת פירות יבשים, גבינות ונקניקים מהסוג שמתייבש היטב". אתם מכינים ומשמרים אותם בעצמכם או קונים בסופר רגיל? "לרוב אנחנו לא טורחים להכין וקונים בסופר רגיל. אני אופה לחם לקראת מסעות" לחם מחמצת? "לא, אני עצלנית ופחות אוהבת לחם חמוץ, אני מכינה מה שטעים לי גם אם זה לא מדויק היסטורית".

​

מועדוני השחזור בוחרים, כמובן, באיזו תקופה הם רוצים לעסוק, אולם בבחירת התקופה הסיפור רק מתחיל. "אחרי שבוחרים את התקופה, בוחרים איזור גיאוגרפי", מפרטת טל, "הרי לא דין מלחמת העולם השנייה בפיליפינים כדין מלחמת העולם השנייה באירופה, שלא לדבר על מרכז אפריקה באותה התקופה. גם בתוך אירופה בתקופות שאנחנו בוחרים לשחזר קיימים ההבדלים בין האזורים שונים. אם אנחנו בוחרים לשחזר את התקופה הרומית אז ככל שיותר קרוב לרומא התרבות יותר 'רומית', אבל בפרובינציות עוד לובשים את הלבוש המסורתי של הפרובינציה", היא מסבירה ופותחת בשטף דוגמאות על הבדלי הסגנון בין צרפת, ספרד וחלקיה השונים של איטליה.

"אז יש לנו מתי, יש לנו איפה, והדבר האחרון שלוקחים בחשבון זה את מי משחזרים. כמרים לבשו בגדי כמורה, כמובן, באופן שונה מהאצילים, שגם הם לבושים שונה מפשוטי העם שלבושים שונה מהמקבילה הפיאודלית למעמד הביניים. ויש דרגות שונות של אצולה, גם האצולה הגבוהה ביותר תהיה שונה מבני משפחת המלוכה".

​

איך יודעים מה הם לבשו? "יש כל מיני סוגים של עדויות. הכי טוב זה ממצא ארכיאולוגי. בסקנדינביה יש הרבה דברים שווים כי דברים נקברו בתוך בוץ. בתנאים של קור וחוסר חמצן חיידקים לא רוצים להתפתח ונשמרים גם דברים אורגניים", היא מספרת כשהתרגשות על פניה, "גם במדינה כמו שלנו - חם, יבש, והחיידקים לא רוצים להתפתח. בלונדון בתמזה מוצאים כל מיני דברים כי יש שם בוץ ודברים שוקעים בו. מוצאים הרבה נעליים שכנראה נשלפו בגלל הבוץ".

מלבד תנאי אקלים, גם מעשי ידי אדם עשויים לעזור בשימור, מספרת טל, "למשהו שנקבר יש יותר סיכוי להישמר. אז את בטח שואלת אותי על קברים של בני אדם והתשובה היא כן, חוקרים גם דרך פתיחת קברים. הבעיה היא שבדרך כלל נוצרים שקוברים גופות בתוך ארונות קבורה מלבישים אותן במיטב מחלצותיהם, וזה שונה מלבוש היומיום". הבגדים אינם נשמרים בשלמותם, כמובן, אולם לעתים מה שמוצאים מספיק כדי ללמוד הרבה, "יש סוג של סיכת בגד היסטורית, ומצאו בתוך קבר חתיכת בד מקופלת שנשארה בתוך הסיכה שענדה האישה שנקברה. רואים גם את התפרים, גם את העובי, גם את סוג הבד, גם את סוג האריגה. זה סופר מרגש", היא מתלהבת, "קשה לי לתאר כמה זה מרגש".

​

קיימים שרידי בגדים מלפני מאות שנים, אולם מלפני אלפי שנים כבר לא. זה לא מה שעוצר את חוקרי ההיסטוריה, כמובן. "הסוג השני של העדויות הוא עדויות אומנותיות. פסלים ציורים, תחריטים, כל מה שמצוירים בו אנשים שעושים משהו. היצירות הן פחות מהימנות אבל מהן אנחנו מסיקים גם על הגזרות וגם על המראה הסופי, איך זה מתחבר לתמונה כוללת. כמה ארוכה השמלה. איזה כיסוי ראש הולך עם איזו שמלה, מה סוג מפתח הצוואר".

"בקצה של העדויות יש מחקר שמישהו אחר עשה, כבדהו וחשדהו", היא צוחקת. " את יכולה להאמין לי שאני יודעת לתפור קירטל (שמלה ימי-ביניימית, ש"ר), אבל אני ממליצה לך לבדוק בעצמך". איך בודקים דבר כזה? "אני אפנה אותך למקורות שעליהם אני הסתמכתי, בשביל קירטל זה יהיה כמעט רק מקורות מתולדות האומנות" את לא ממציאה שום דבר בניסיונות השחזור? "תמיד יש מידה מסויימת של השערה, כי אם בתמונה מסוימת אני רואה את החלק הקדמי, אני לא רואה את החלק האחורי. אם אני רואה את כתף שמאל אני לא רואה את כתף ימין. הרבה פעמים נעשו חיתוכים מוזרים כדי לנצל כמה שיותר מהבד, רואים את זה בשרוולים. לפעמים יש שלושה חלקים תפורים סביב הכתף, אז את אומרת - האם זה כדי שיישב פיקס על הכתף או שלאמא נגמר הבד והיא ליקטה שאריות כדי לתפור עוד שמלה?"

​

הקטע של השחזור מלווה אותך גם ביומיום או רק סביב האירועים? "אני נוטה להגיד רק באירועים. אני חושבת על זה כל הזמן, זה מעסיק אותי, זה מרגש אותי, זה התחביב שלי. אני רוצה להתעסק בזה. כשאני מרגישה רע אני לרוב רוצה שישאירו אותי לבד עם האריגה שלי או עם התפירה שלי, אבל מאידך גם אם אני משחקת במחשב אני מרגישה את אותו הדבר. אני אוהבת את זה אבל זה לא באמת משפיע על היומיום שלי".

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

                                    "אני אוהבת את זה אבל זה לא באמת משפיע על היומיום שלי"

היית מעדיפה לחיות בתקופה אחרת? "לא, ולא יום אחד לפני הפניצלין", היא עונה במהירות וצוחקת. "מעדיפה גם לא יום אחד לפני שמזגנים נהיו נפוצים. לא". היא חוזרת ואומרת בנחרצות. אז לחיות לא, אבל יש דברים מסויימים שהיית רוצה שיהיו היום כמו שהיו פעם? "היה קשה והיה רעב", היא מהרהרת, "אם לוקחים מספיק אחורה לתקופה של ציידים לקטים אני חושבת שאורח החיים היה יותר מתאים לגוף שלנו והיו דברים שהיו טיפה יותר טובים. יש נקודה מסויימת שאולי המשפחתיות הייתה יותר טובה, אולי היו תקופות שלנשים היה יותר טוב, אבל בתקופות האלה היה עבדות. אני יכולה לחשוב על משהו אחד שהייתי רוצה שיחזור - אוכל עונתי ומאד טרי. לצד זה, זו תוצאה של רעב ומחסור, וזה לא שאי אפשר לחיות על אוכל טרי ועונתי בימינו".