משב אוויר צלול, ירושלמי, מלווה את הסמטה הציורית. שלט שנתלה על קשת אבנים עתיקה מורה על הדרך אל בית המלאכות "בחפץ כפיה" בשכונת עין כרם. בסלון החמים יושבות עשר נשים, חלקן סטודנטיות וחלקן הגיעו כבר לשלב הפנסיה, כולן באו לכאן למטרה אחת - טוויית צמר. במפגש הקודם ניקו הנשים את הצמר הגולמי, ועכשיו שורי המדריכה מחלקת לכל אחת זוג מסרקי ברזל שבמקור מיועדים לסירוק כלבים, וכאן עוזרים להכין את סיבי הצמר לטוויה.

 

את בית המלאכות הקדומות "בחפץ כפיה" הקימה הדר קליידמן בשנת 2011. "אני באה ממשפחה של אמנים", מספרת הדר, "אמא שלי היא צלמת ואמנית אקולוגית ואבא שלי מעצב תעשייתי. האמנות הייתה חלק מאד מאד חזק בבית ועם הכלים האלה אני גדלתי". קליידמן, שגדלה בעמק האלה, החלה להמשך למלאכות מסורתיות לאחר חתונתה, עם המעבר לעין כרם. "מתוך התבוננות על הכפר והעתיקוּת שבו - הכל פה כל כך 'עבודת יד' - לאט לאט עלו לי כל מיני שאלות עתיקות. למשל, איך נוצר חוט? איך נוצר  בד ואיך נוצר אריג? איך כל זה קורה? התחלתי לתהות ולחפש ולחקור", מספרת קליידמן, "ולמדתי מכמה מורות שמתעסקות עם זה בארץ, אבל הלימוד היה מאד מאד לא נגיש. זה היה לבוא אליהן או להביא אותן ולארגן עוד נשים שיגיעו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המחשבה על הקמת בית המלאכות נרקמה במחשבותיה של קליידמן כשפעם אחת ישבה עם חברה ושתיהן עסקו בניקוי צמר, "פתאום עלתה בי השאלה - למה אנחנו לא תמיד עושות את זה ביחד? הייתי יושבת פה בבית, כלה אחרי הנישואין", נזכרת קליידמן, "במשך שלושה ימים אורגת אפודה לבד, וחשבתי שהיה יכול להיות כל כך כיף אם היו פה עוד כמה נשים, והיינו טוות לנו חוטי מחשבה משותפים", משתפת קליידמן, ומשלבת בשפתה בטבעיות את הטוויה שכה קרובה אליה.

 

בתחילת ימיו של "בחפץ כפיה", שימש בית המלאכות כמקום מפגש לנשים יוצרות במלאכות קדומות, אולם עם הזמן הבינה הדר שנשים לא מספיק מכירות את המלאכות, והפכה את המקום לבית לימוד למלאכות מסורתיות, בצורת קורסים של כמה מפגשים וסדנאות חד פעמיות בהתאם לעונה וסביב מעגל השנה היהודי. האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות -  אריגה, רקמה, טוויה, ליבוד, רוקחות טבעית, קליעת סלים, בנייה באדמה, סריגה וצמחי מרפא הם רק חלק מהמלאכות הנלמדות ב"בחפץ כפיה".

בית המלאכות שוכן בבית אבן עתיק ורחב ידיים בשכונת עין כרם בפאתי ירושלים. בעבר היה בו בית בד, מספרת קליידמן, אשר מתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם בחלק אחר של בית האבן.

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

 

 

בסלון יושבות הנשים בקורס ששמו הוא "מלאכות נשים במשכן", ובמדרגות הלולייניות שמחברות בין שתי הקומות של הבית יורדת מירי פטל, די ג'יי במקצועה, כשעל כתפיה שאל שזה עתה יצא מנול האריגה ועל שפתיה חיוך רחב. "הגעתי לפה בפעם הראשונה עם חברות במסיבת רווקות", היא מספרת, "אחר כך נרשמתי לקורס אפיית לחם, ומאז הייתי כבר כמעט בכל הקורסים שיש פה. אני מגיעה לפה הרבה, זה מקום מאד מיוחד עם המון אפשרויות. ממש מתנ"ס אלטרנטיבי", היא צוחקת.

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

קליידמן מספרת שיש הרבה נשים שבאות שוב ושוב, ואכן נוצרת בבית קהילתיות מסויימת, אבל מסייגת, "לומר שיש פה משהו שהוא ממש מעבר לסביב המלאכות זה לא נכון", היא אומרת ומסבירה שנשים מגיעות מכל קצוות הארץ וכל אחת חיה את החיים שלה. קליידמן מוצאת דרכים לשלב בין דרך המלאכה המסורתית ובין קצב החיים המהיר של ימינו "מרתון - זה מתאים לחיים שלנו", היא מחייכת ומספרת על אירוע שעתיד להתקיים בקרוב - "מרתון יומיים של אריגת שאל בנול דוושות".

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

 

שורי פרוביזור מלמדת בבית המלאכות כבר שלוש שנים, "התחום שלי זה טקסטיל", היא מצהירה, ומפרטת את סוגי האריגה והטוויה השונים אותם היא מלמדת. לשאלה היכן רכשה את הידע שלה עונה שורי "קשה להגיד איפה, זה אוסף של חיים. התגלגלתי מזקנה שלימדה אותי לאיזה שיעור שמצאתי, בדואית פה ואינדיאנית שם, ואני הסבתא הבאה בתור", היא צוחקת. "היום כבר אפשר למצוא מקום אחד ללמוד בו, המקום הזה. הדר מקבצת פה נשים מכל הארץ",  מספרת פרוביזור, שגדלה בניו יורק וכיום מתגוררת ביישוב שילה שבבנימין. "הייתה לי פה אישה שהגיעה ממצפה רמון, היא לא הייתה מגיעה לשילה בשביל למצוא אותי".

 

כשניתן האות והנשים במעגל לוקחות צמר גולמי מן השק המרכזי, מקרבת צעירה מתולתלת את הפקעת החומה המדובללת אל אפה ולוקחת נשימה עמוקה, "אני חולה על הריח הזה", היא מחייכת, "תמיד כולם שונאים אותו, ואני אוהבת". מלמולי הזדהות נשמעים בחדר, והמדריכה מספרת שבילדותה בניו יורק המקום האהוב עליה היה גן החיות בסנטרל פארק, "הריח שם היה הכי טבעי לי".

המתולתלת היא מורן אפרת, בת 24, שגדלה בקדש ברנע והיום גרה בעין כרם. "ראיתי בחנות צמר טבעי", מספרת אפרת, "ועניין אותי איך עושים את החוטים. אני מכירה את הדר והיא הזמינה אותי לבוא לפה ללמוד לטוות. זה מקום מקסים עם הרגשה של בית, מקום מזמין. אני בטוחה שאחזור לפה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרוביזור מתרגשת מעליית קרנן של המלאכות המסורתיות בשנים האחרונות. "הרנסנס היהודי", היא מכנה את התופעה, ומבחינתה יש לה קשר הדוק לחיבור בין עם ישראל וארץ ישראל. "העם שאנחנו קוראים עליו בתנ"ך הוא אחר מהעם שהגיע לפה מהגלות. היינו עם של ארץ, ועכשיו אין לנו כל כך קשר לאדמה", היא אומרת. "בתורה כתובים ל"ט אבות מלאכה - מלאכות המשכן שאנחנו לא עושים היום בשבת. 13 מתוך 39 הן מלאכות שקשורות לטוויה ואריגה, זה היה מאד שורשי ביהדות, ואיבדנו את השפה הזאת", אומרת פרוביזור, "אני לא אומרת שכל אחד צריך לשבת בבית ולטוות שטיחים", היא מסבירה, "אבל אנחנו צריכים להבין את זה. זה מה שנקרא ביהדות מלאכה, היצירה הזאת מאפס", היא ממשיכה בלהט, "להשתמש בידיים,לתרגם את השפע של הארץ המובטחת למוצר שאפשר להשתמש בו. זו כניסה ליהדות דרך מורשת עתיקה ולא דרך ספר החוקים. זה לא העיקר של היהדות", היא ממהרת לסייג, "ברור שלא, אבל זה משהו שהיה מאד מושרש והתפספס בדרך. היינו עם של ארץ, היינו מחוברים לאדמה וכשעזבנו איבדנו את כל החכמה. אבל עכשיו יש דור צעיר שמתחבר לזה יותר", היא מסיימת, "וכולי תקווה שנלמד לאהוב ולהעריך את החיבור הזה".

 

​